יום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל

בשלהי שנות השבעים החל גל עלייה מאתיופיה, כאשר יהודים מקהילת אתיופיה יצאו לדרך העלייה לישראל. עלייה זו נסתייעה בהמשך באנשי המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים וחיילי צה"ל. אלפי יהודים יצאו ברגל מכפריהם באתיופיה, תוך שהם מתחזים לפליטים, מערבה אל מחנות פליטים בסודאן. משם הוסעו הפליטים לח'רטום בירת סודאן, הוטסו למדינה אירופאית ומשם לישראל. פליטים אחרים הובאו לחוף הסודאני של הים האדום ונאספו משם על ידי כלי שיט של חיל הים, או הוטסו על ידי מטוסי חיל האוויר ממנחתים שהוכשרו במדבר הסודאני.

בשנים 1984 ו-1985, התרחש מבצע משה כחלק מהסכם בין מדינת ישראל לבין סודאן, איפשרה סודאן מעבר יהודים דרכה לכיוון שדה תעופה ממנו הוטסו לבריסל ואז לישראל. לאחר שעלו בדרך זו כ-8,000 נפש, הודלף לעיתונות על קיום המבצע וכתוצאה מכך ביטלו הסודאנים את הסכמתם לנחיתת מטוסים בתחומם. בנוסף למאות רבות ששהו בסודאן בהמתנה לתורם, אלפי יהודים שלא ידעו על הביטול היו כבר בדרכם מאתיופיה לכיוון סודאן.

מאחר שהיהודים לא הכירו את הדרך, הם רכשו את שירותיהם של מורי דרך שלפעמים נטשו אותם בדרך אחרי שנטלו את כספם, לפעמים תוך כדי שיתוף פעולה עם שודדים ששדדו את רכושם של הפליטים והרגו בהם. בסיוע מורה הדרך הם נאלצו ללכת ברגל, במסלול הררי ובמסלול מדברי קשה ורבים מתו בדרך מתשישות, מרעב, וממחלות וכן היו שנרצחו על ידי שודדים או חיילים סודאניים. היהודים שמתו בדרך לא זכו לקבורה מחשש לחייהם של מי שניצל.

בסודאן, במחנות אליהם הגיעו, לא היה מספיק מזון, לא תמיד היו מים ראויים לשתייה, לא היה טיפול רפואי נאות והפליטים היו חשופים להתעללות החיילים והשומרים הסודאניים. רבים מתו במחנות ממחלות ומגיפות, מצמא ורעב ואף התאבדו - חלקם נשים שנאנסו ולא יכלו לשאת את הבושה. כמו כן, במחנות לא נערכה קבורה על פי המסורת היהודית. חלק מאלו שהצליחו להגיע לסודאן, גורשו חזרה לאתיופיה ונאלצו לעשות את כל המסע המפרך חזרה לביתם.

באתיופיה ובסודאן נותרו עוד כ-15,000 יהודים, ובמשפחות רבות נותרו חלק מההורים או הילדים באתיופיה וחלק בישראל. מתוך הויקיפדיה.

קראו עוד בויקיפדיה על יום הזיכרון ליהודי אתיופיה